<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אסור ליגע בנר (אפילו) תלויה בשבת, ואפילו בשל שעוה.
מותר להרוג כינה בשבת, אבל לא פרעוש. מיהו אם הפרעוש על בשרו ועוקצת אותו מותר להסירה ולהשליכה. אבל בשעה שדולגת על בשרו חייב הלוקחה משום צידה. לא יקרא יחיד לאור הנר אא"כ הנר מונח בגובה יותר מקומת אדם. ושנים קורין אפילו בשני ספרים ובפרשה אחת, וכל אחד ואחד יתן לב לקריאת חבירו. ובציבור אפילו יחיד קורא לאור הנר. וספר התרומה אוסר לבד בליל יום הכיפורים.
<h2>דף יב.</h2>
תניא חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה.
מבקרים חולים בשבת, ואומרים לו "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל". מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים.
<h2>דף יב:</h2>
בודק שמש בין קבוע בין אינו קבוע כוסות וקערות לאור הנר דנפטא, ואינו חושש. ושמש קבוע בדמשחא, שרי לה"ג ואסיר לרש"י. ושמש שאינו קבוע בדמשחא, אסיר לה"ג ושרי לרש"י. ולהבחין אפילו בין בגדו לבגד אשתו אסיר, אם לאו שבקל יכול להבחין בין זה לזה. ומסתכל הוא מה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש.
<h2>דף יז:</h2>
אפילו מצודות דעבדי מעשה פורסין בערב שבת בעוד חמה זורחת, ובלבד שלא יהא דבר מפורסם. ואם נצודו אסור ליטלם בשבת.
כל דבר שאינו מפורסם ואוושא מילתא, מותר לתתו לאומן בעוד חמה זורחת, על ידי קיבולת, שיקבל על עצמו בכך וכך שכר לבנות הבית או לתקן השדה חוץ לתחום היכא דלא מיקרבא מתא. או לעבד עורות, או לכבס חלוק או לתופרו כל זמן שירצה אפילו תוך התחום. רק שיעשה הגוי בביתו. ואם יעשהו ויגמור תיקונו בשבת, צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו. ואם תיקנם קודם השבת והביאם בשבת ה"ז לובשם אע"פ שיתקרע בית הצואר. אבל כל דבר שהוא מפורסם, כגון נתינת חיטים לתוך הריחיים או בנין הבית ותיקון השדה, תוך התחום אסור אפילו ע"י קיבולת. וכן כיבוס בגדים ותיקונם בבית ישראל, וכן ישראל וגוי שקנו מטבע מן המלך, צריכים להתנות מעיקרא. וכפי זה לית לן שביתת כלים כלל אפילו מדרבנן. ורשב"ם זצ"ל פירש ספ"ק דע"ז דשביתת כלים דאורייתא.
<h2>דף יח.</h2>
שורה אדם קילור מע"ש ונותנו על גבי עיניו בשבת ואינו חושש, ובלבד דלא ליהוי עמיץ ופתח. יין בתוך העין אסור, פירוש דעמיץ ופתח, על גבי העין מותר. רוק תפל אפילו על גבי העין אסור. ופי' [במס' נדה] איזהו רוק תפל. לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ועקרבים. ומעבירים כלים על גב העין בשבת.
<h2>דף יח:</h2>
לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום.
<h2>דף יט.</h2>
נותנין מזונות מועטין לפני הכלב והגוי בחצר. נטלן ויצא אין נזקקין לו. אבל כל מקום שידוע שיוליך לחוץ, זהו אסור. ואין נותנין מזונות כלל לפני החזיר. ומותר לשלוח לגוי על ידי גוי ביום טוב אם ישלח אחריו, אבל לא על ידי ישראל. משכונות הפדויין כבר בחול אינו אסור להחזיר אם לא מפני הדחק לאלם אנו מתירים על ידי ארמאי. ושעטנז אינו אסור לטלטל.
לא ישכיר ולא ישאיל אדם כליו לגוי ערב שבת כשאין שהות לגמור המלאכה קודם השבת וברביעי ובחמישי אפילו אין שהות לגומרה קודם השבת מותר. ומותר לישראל להשכיר לגוי פונדק חנות חצר וספינה ומפליגה בשבת. וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד. ולא בכל מרחץ, אלא הקרואה על שם ישראל, אבל מרחץ שמרחצין בה שכיני דירה בלבד מותר להשכיר לגוי. לא ישכיר אדם בהמתו לגוי אפילו ברביעי ובחמשי, אם לא על מנת שיחזירהו לו קודם השבת. ואפילו במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה בהם מלאכה בשבת. ואפילו אם אמר בהמתי קנויה לך אין נכון להתיר בזמן הזה.
אין משלחין אגרות ביד גוי ערב שבת בלא קצץ היכא דלא שכיח במתא מי שנשתלחו לו. וברביעי ובחמישי מותר. ואם שכיח במתא מי שנשתלחו לו משלחין אפילו בערב שבת בכדי שיגיע לבית הסמוך לחומה. ואם קצץ מותר בכדי שיצא מפתח ביתו. חולה שחלה בשבת וביקש לשלוח אחר אוהבו בשבת, שרי להשכיר רץ ולהתנות עמו אפילו בשבת. אסור לקרות בשבת אפילו בכתב שיש לו בבית שהובא לו מערב שבת, ואפילו כתוב בו מדברים המותרים בשבת, כגון על התינוק ליארס ועל התינוק ללמדו ספר.
אין מפליגין בספינה לדבר הרשות במים שאינם עמוקים עשרה טפחים פחות משלשה ימים קודם השבת. ואינו צריך לפסוק עמו על מנת שישבות. אבל לדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת. ובמים עמוקים עשרה מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת בעוד השמש [זורחת], ואפילו לדבר הרשות. ומותר לו ללכת בכל הספינה אם קנה שביתה בערב שבת בספינה, דהוי ליה כאילו [הוא] בעצמו שבת שם. ואם לא קנה שם שביתה מערב שבת מותר ליכנס בה בשבת, וכשתצא הספינה מחוץ לתחום אין לו אלא ד"א.
<h2>דף יט:</h2>
א"צ להאחז האור במדורת פחמים מבעוד יום אלא כל שהו. ובמדורת עצים כדי שלא יאמרו "הבא עצים ונניח תחתיהם". ובעץ יחידי בעינן רוב עוביו ורוב הקפו.
<h2>דף כה:</h2>
מצוה לרחוץ בע"ש ולחוף ראשו.
<h2>דף כח:</h2>
מצוה מן המובחר להדליק בשבת בפתילה מהובהבת. מיהו יכול להדליק לכתחלה גם בשאינה מהובהבת. מותר לעשות פתילות מצמר גפן ומקנבוס.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עישרתם פירותיכם אלו לצורך שבת, ועירבתם עירובי תחומין ועירובי חצירות, והדליקו את הנר. וצריך תחילה להדליק כל נרות שבבית וגם נר חנוכה, ואחר כך נרות שעל גבי השולחן. כי אותו הנר הוא בא לכבוד שבת, והוא קבלת שבת. ואם ראה החמה ששקעה ולא הדליק את הנר אסור להדליק. המדליק נר של יום טוב אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר לכבוד יום [טוב] ואצ"ל זמן. בלילי שבת אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו להדליק נר לכבוד שבת. ומצות הדלקת הנר לנשים ניתנה. המדליק צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה. אין מדליקין בחתיכת שעוה בנר, אבל נרות כמו שאנו עושים מותר. ובפסול שמנים קיימא לן כמתניתין.
ספק חשיכה ספק אין חשיכה מערבין עירוב חצירות ולא עירוב תחומין.
<h2>דף לה:</h2>
בין השמשות דשבת הוי משתשקע החמה. ושלשה כוכבים בינוניים, לבד מן חד כוכבא, הוי ודאי לילה.
<h2>דף לו:</h2>
כל שהוא כמאכל בן דרוסאי, דהיינו שנתבשל שליש, מותר להשהותו ע"ג גחלים ממש. מותר להטמין קדרה חייתא וקדרה שנתבשלה שליש בגחלים. המשהה קדרה ע"ג גחלים ממש מותר לומר לגוי שיסירנה. והמטמין בתוך הגחלים שרי למימר לגוי "מפני מה לא הסרת קדרה מעל גבי כירה בשבת שעברה". ועל ידי כך הוא מרגיש ומסירה מעל גבי גחלים למחר ושרי. מותר להשהות ע"ג גחלים ממש אפילו מצטמק ויפה לו. תפוחים ואגסים חיים וביצים חיים ומים כדי שיחמו הכל מותר להטמין בגחלים לצורך מחר, אבל לא לצורך ליל שבת. והנותנים תפוחים בין קדרות חמות מבעוד יום ואינם מתבשלים עד שישימו הכרים והכסתות עליהם, אותם הכרים והכסתות צריך להשימם עליהם מבעוד יום. כשמתקרר הצ0לנט ומדליקים העבדים אש סמוך לקדרה או מסלקים אותם ונותנים אותם סמוך לאש כדי שיתחממו בטוב, מותר הצלנט לאכול. ובמדינה דלא שכיחי בה רבנן ראוי לאסור עליהם דבר זה. וכגון שלא נתקרר לגמרי. ודיעבד הכל שרי. אסור להטמין הטמון בערב יום הכיפורים לאכול במוצאי יום הכיפורים. והעושה אין ממחין בידו. [גליון] הטעם מפורש באור זרוע דנראה כמבשל מיום הכיפורים לחול. ותו אגב שהתענה ורעב אתי למיכל מיניה במוצאי יום הכיפורים ולא ימתין בכדי שיעשו.
<h2>דף לח:</h2>
מותר להחם מים צוננין בחמה אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה, וכן ביצה. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהוחמו מכוח החמה בשביל שתיצלה. דבר שנתבשל מערב שבת כל צרכו מותר לשרותו בכלי שני בשבת ואפילו הוא עכשיו צונן.
<h2>דף מ:</h2>
יש לאסור תרנגולות שעירו עליהן מכלי ראשון. ואסור לערות בשבת מכלי ראשון על התבלין או על פירות ועל כל דבר ששייך בו בישול. מים ויין ושמן מותר לפשר בכלי שני דוקא. אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה אסור לפשר. אסור לתת פשטידא ביום החורף לצד האש לחממה ביום השבת.
<h2>דף מב:</h2>
קדרה רותחת אע"פ שהעבירה מן האש לא יתן לתוכה תבלין. אבל נותן לתוכה מלח. ואם עירה תבשיל מקדירה לקערה, אע"פ שהוא רותח בקערה, מותר ליתן לתוך הקערה תבלין.
המסתפק מן הנר חייב משום מכבה. וכן אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק אסור אפילו ביום טוב ליקח אחת מן החתיכות אפילו הרחוקות מן הפתילה בשעה שהנר דולק. ואין גרם כבוי מותר אלא להציל.
<h2>דף מג.</h2>
אסור לבטל כלי מהיכנו. ולכך אסור ליתן תחת הנר שיפול לתוכו גוף הנר, אפילו להציל על מה שתחתיו שלא ישרף. אבל במקום שיכול להסיר הכלי מחמת האיסור בלא טילטול האיסור, התם ודאי שרי. ואם נתן כלי תחת הנר או תחת הביצה ואחר כך נפל לחוץ או הסירם גוי או תינוק שרי הכלי בטילטול. אבל אם עבר הוא עצמו והסירה לא שרי הכלי בטילטול. וספק אם ראובן יכול לבטל כלי של שמעון מהיכנו.
<h2>דף מד.</h2>
נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלו ומותר השמן שבנר אסור. ואפילו תנאי לא מהני ביה.
<h2>דף מז:</h2>
גרם כבוי אפילו בשבת שרי, כגון טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. וכן עושין מחיצה בפני הדליקה ואפילו בכלי חרס חדשים מלאים מים. אבל לעשות מחיצה של מים וכן ליתן כלי עם מים תחת הנר לקבל ניצוצות, זהו אסור אפילו מערב שבת. וצלוחיות של שמן שאנו מדליקין בבית הכנסת ונותנים למטה מים ולמעלה שמן, זהו היתר גמור.
<h2>דף מט.</h2>
עור בהמה גסה שרי בטילטול דחזי למיזגא [עליה]. ועור בהמה דקה דלא חזי למיזגא ולא שרי בטילטול רש"י זצ"ל, ורבינו תם זצ"ל אומר דלחין שהופשטו בו ביום אסירי בטילטול, דלא חזו למיזגא מחמת ליחלוחיתן, ויבשין דחזו למיזגא שרו בטילטול.
<h2>דף נא:</h2>
כל מידי דעבדי לה לבהמה תדיר לנוי שרי לצאת בו. ואסור לצוד חיות בכלבים כעין שהגוים עושים. כל האסורים לצאת בהם משום דילמא נפיל ואתי לאיתוינהו שרי בחצר. אבל האסורים משום משוי כגון מידי דלא מינטרא ביה אי נמי נטירותא יתירתא או נויי בהמה דלאו אורחייהו אסור אפילו בחצר. ולא יקשור גמלים (חבלים) זה בזה וימשוך. והיכא שקשרם מע"ש מותר למושכם בחצירו. שתי בהמות ממין אחד קשורות בשני חבלים, אפילו חבל אחד של פשתן ואחד של צמר, תופס שניהם ביד אחת ומושך בהם, ובלבד שלא יכרוך החבלים סביב ידו ויקשור. וכן אם הבהמות כלאים, כגון שור וחמור, אפילו החבלים ממין אחד, לא יכרוך החבלים סביב ידו. ואפילו לתפוש כך שתי בהמות שהן כלאים בשני חבלים אסור למשוך. כשמוליך הבהמה בשבת צריך ליזהר שלא יהא בולט טפח מן החבל מתחת ידו לצד אחד. אבל לצד שבינו לבין הסוס, בהא ליכא קפידא כמה שיהיה החבל ארוך, ובלבד שיגביה [החבל] מן הקרקע טפח. אסור לכרוך חבל של פשתן ושל צמר אהדדי ולכורכן סביב ידו, מפני שידו מתחממת בהן. וכן אסור להשים צמר ופשתן המטורפין יחד בשק ולהוליכן.
<h2>דף נב:</h2>
נותנין מרדעת ע"ג חמור בשבת, ובלבד שלא יקשרנה. והחמור יוצא בה בחצר אבל לא לר"ה. ואם היתה קשורה לו מע"ש יוצא בה אף לר"ה. ואין החמור והסוס יוצאין באוכף אע"פ שקשור לו מערב שבת. ואסור ליתן אוכף ע"ג חמור או ע"ג סוס בשבת וכן להסירו. וכן המרדעת אסור להסירה מעל גבי החמור בשבת. גמל באפסר ולובדקים בפרומביא מותרים לצאת [אע"פ] שאין קשור להם מערב שבת. אין תולין טרסקל לבהמה בשבת. ואפילו תלו לה מערב שבת אין יוצאה בו בשבת אפילו בחצר. אבל סייחין קטנים יוצאים בטרסקל שבפיהם ותולין להן אפילו בשבת. הזכרים יוצאים בעור שקושרים תחת זכרותם שלא יעלו על הנקיבות. ובעור שקשור כנגד לבם שלא יפלו עליהם זאבים ובתותרי. לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו. הרחילות יוצאות שחוזות כבולות כבונות, והעזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב.
<h2>דף נד.</h2>
לא יצא גמל במטולטלת אא"כ קשורה בזנבה ובחטרתה או קשורה בשיליתה. לא יצא גמל לא עקוד ולא רגול. אבל שתי ידים קשורות כאחד כה"ג הבהמה יוצאה. ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. והיכא דפקק לה זוג מטיילת עמה בחצר. ולא בסולם שבצוארו. אבל יוצאה באגד שעל גבי מכה ובקשישין שעל גבי השבר. ולא ברצועה שברגלו.
<h2>דף נד:</h2>
אין התרנגולין יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהן. ואין הזכרים יוצאים בעגלה שתחת אליה שלהם. ואין הרחילות יוצאות חנונות. ואין העגל יוצא בגימון. ולא פרה בעור הקופר. ואסור לתת לעגל בשבת זמם בחוטמו ויש בו יתידות דקות שלא יינק את הפרה. פרה אסורה לצאת בחבל שבין קרניה או בצוארה בשבת וכן שוורים. אבל עגלים מותרים. וחמור אסור לצאת בפרומביא. וסוס יוצא באפסר או בפרומביא, ומותר ליתנם עליו בשבת. וחיה גדולה כגון דוב וכיוצא בו אין יוצאה בסוגר. אבל חיה קטנה כגון נמיה וכיוצא בה יוצאים בסוגר, פירוש קולר של חבל. וחתול אינו יוצא בסוגר, דסגי ליה בחבל קטן. וכל היוצאים באפסר או בחבל או בפרומביא כל אחד כפי שמירתו מותר לצאת כרוכין, פירוש שהרצועה כרוכה סביב צואר הבהמה אע"פ שאין אוחזה בו.
<h2>דף נז.</h2>
אסור לאשה לגדל שערה בשבת. וכן אסור לה לסתור קליעת שערה בשבת. ולא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות הקלועות בשערה או הכרוכות סביב שערה בחוזק. אבל יוצאה בחוטי שער בין משל חברתה בין משל בהמה הקלועות בשערה או הכרוכות בחוזק סביב שערה, וכן בחוטין שהן מעשה אריג יוצאה בהם. אך אם ניטנפו החוטין בטיט, אפילו הם של שער, לא תצא בהם. ובכל מלבושיה, כגון אזור וכיוצא בו, מותרת לצאת. הבנות הקטנות שמנקבין את אזניהן, ואין עושין להן נזמים עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קיסמין באזניהן שלא יסתמו נקבי אזניהן, הרי אלו יוצאות בהן אם החוטין אינן צבועין. וכן חוטים שאינם צבועים הכרוכים סביב צוארה יוצאה בהם, לפי שאינה חונקת עצמה בהם אלא רפויים הם סביב צוארה ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה. אבל לא בקטלא, לפי שהיא רחבה וחונקת עצמה בה כדי שתראה כבעלת בשר וחייצא. והאידנא דלית לן ר"ה שרי לצאת בכולן, אף בטבעת, אע"ג דחייצא. וחותמות של עבדים אי עביד איהו לנפשיה יוצא בו לחצר אבל לא לר"ה. ואי עביד ליה רביה יוצא בו אף לר"ה. בד"א בחותם שבצוארו, אבל בחותם שבכסותו אסור. ואפילו דבר שהוא משוי, כשהוא מחובר לכסותו מותר לצאת בו. עטרות כלות, דהיינו מה שהולכין סביב הראש כעין עטרה, והוא כולו של כסף או של זהב, אסור לכלות ואפילו בחול. אבל של משי מצוייר בזהב שרי. ולחתנים אפילו של וורד והדס אסור. כל דבר שאינו תכשיט, אע"פ שעשאו לשם תכשיט, אסור לצאת בו. הילכך אסור לאשה לצאת במפתח של כסף או של זהב, אע"פ שעושין בה כמין בת נפש וסוגרת בה מפתחי חלוקה. ואם תקועה בשלשלת זהב או כסף ומכנסת ראשה בתוך השלשלת מותר. וכן דין נושק"א בלעז.
<h2>דף נט:</h2>
כלילא, דהיינו לאנא, שרי לצאת בו. ואין זה אפיזייני. פרטו בל"א. חגור של מתנים העשוי כולו מזהב או כסף כעין טס, או העשוי מרצועה ויש בו משבצות ואבנים טובות קבועות בו, מותר לצאת בו בשבת. אסורות לצאת בב' חגורות זו על גבי זו בבגד אחד. אבל שתי חגורות בשני בגדים מותר, וכן בשני כובעים. ומותר ליתן מצנפת על הראש ולהשים עליו הכובע. חגורה של חתיכות מעיל רחבה, אם רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהם ולהדקה סביבותיו שרי. ואי לא, משוי הוא ואסור. נשים שאזניהן נקובות ומכניסות בהן נזמים בריוח, וכשרוצה מוציאתן, אם אין אזניה מכוסות בקישוריה אין לצאת בהם בשבת.
<h2>דף ס.</h2>
אחד האיש ואחד האשה אסורים לצאת בשבת בטבעת בין יש עליה חותם בין אין עליה חותם. ורבינו תם זצ"ל מתיר לאיש לצאת לכתחילה ביש עליה חותם. אסור לנשים לחלוק שערותיהן בשבת. ומחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתם אסור לצאת בה בשבת.
לא יצא האיש בסנדל המסומר. אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ואחת יחיפה. ואם יש ברגלו מכה נועל אותה שיש עליה מכה ושרי אע"פ שהאחרת יחיפה. וללכת יחף בשתי רגליו שרי, ואפילו ללכת לבית הכנסת ולקרות בתורה. מיהו אין נכון ללכת יחף אפילו בחול. אחינו שבבהם לא טוב עושים שהולכים [עם] חרבותיהם ותריסיהם בשבת. מיהו כשפעמים יראים ושומרים את העיר, שמא אז מותר. אסור לצאת בחומרתא דפילון ובצלוחית של פלייטון. מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקיה, פן יפלו למטה. ואע"פ שהרצועות אינן קשורות בבתי שוקיים. ובני אדם הנחבשים, ויש להם כלי ברזל ברגליהם, מתיר להם ר"י זצ"ל לצאת בהם בשבת לר"ה. עתה התרנו כל תכשיטים לנשים שלנו אפילו ברשות הרבים. אבל דברים שאינם תכשיט, כגון טבעת שיש עליה חותם לאשה, או כגון מחט הנקובה, וכל כיוצא בהם, אסור.
<h2>דף סד:</h2>
יוצאה אשה במוך שבאזנה, שנותנת שם לבלוע צואת האוזן. והוא שקשור לה באזנה, או מהדק שפיר אפילו בלא קשירה. ובמנעל שלנו מותר לצאת בתבן או במוך שבתוכו. ואפילו בשבת יכול ליתן תבן או מוך בתוך המנעל וכן מוך באזנו. ומי שריח פיו רע נותן לכתחילה פלפל ארוך בפיו בשבת ויוצא בו, לדידן דלית לן ר"ה גמורה. וכן כובלת וצלוחית של פלייטון. כל אצולי מטינוף משוי הוא. ואשה נותנת מוך לכתחילה בשבת באותו מקום כדי שיבלע בו דם נידותה ולא יפול על בשרה ויסרט בשרה. אבל לא בשביל שלא יפול על בגדיה. שן התותבת בלחיים ממקום אחר, אם היא של כסף מותר לצאת בו. ושל זהב או של אדם אחר שמא מותר.
<h2>דף סה.</h2>
ערביות יוצאות רעולות. ופורפין לכתחילה על האגוז בשבת וכן על האבן שהקצהו לכך מערב שבת. ולא על המטבע אפילו הקצה לכך מערב שבת. אבל אם פרפה על המטבע מערב שבת יוצאה בו בשבת. ואסור להערים ולפרוף על האגוז להוציאו לבנו קטן בשבת.
<h2>דף סה:</h2>
הקיטע יוצא בקב שלו וכו'. מותר ללכת בשבת במקלות שנשען עליהם כשהוא חגר או כווצו גידי שוקיו. והזקנים שנשענים על המקלות, הואיל ויש בהם כח ללכת בלא מקלות ואינם מוליכים אותם אלא ליישר הליכתם, אסורים לצאת בהם בשבת. לוקטמין, דהיינו חמור שהליצנים עושים אותם ונראה כמו שהוא רוכב עליו, או גידם שידיו קצוצות עושים לו יד של עץ. או מה שאנו קורין שטעלצע, ומהלכין בהם במקום טיט, או מה שאנו קורין קארבושק"א ונקשרת על הפרצוף להבעית את הבנים הקטנים, או חתיכת בגד שקושרים לזקנים על פיהם למען רירם מפני ששפתותיהם מתרפטות. בכל אלו אין יוצאים בהם בשבת.
<h2>דף סו:</h2>
הבנים יוצאים בקשרים. בן שיש לו גיעגועין על אביו נועל רצועה של ימין וקושר לו בשמאל. וחלופי סכנתא. יוצאין באבן תקומה בשבת אם יראה שמא תתעבר ותפיל, וכן במשקל אבן תקומה היכא שנמצא החפץ מאיליו למשקל האבן, ולא שחסרו ממנו או הוסיפו עליו.
<h2>דף סז.</h2>
יוצאין בביצת חרגול, דעבדי לכאב האוזן ולפצע האוזן. ובשן של שועל, דעבדי לשינתא, דחייא לדניים, דמית למאן דלא ניים. והמסמר מן הצלוב, דעבדי לזירפא. דברי ר"מ וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי. ירושלמי, רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שהוא מרפא אין בו משום דרכי האמורי.
<h2>דף סט:</h2>
היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת. קבלת שבת בטעות הויא קבלה. והדלקת נר הויא קבלת שבת דוקא למדליק. היכא שרוב הציבור קבלו עליהם את השבת, המיעוט על כרחם נמשכין אחריהם. אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית ערב שבת מתענה ומשלים.
<h2>דף עג.</h2>
מותר לשפוך מים בשבת על גבי קרקע שאינה זרועה. ואפילו בקרקע שדרכה לחרש. וצריך ליזהר שלא יטול ידיו על גבי קרקע זרועה או על גבי עשבים. ומטעם זה אסור לאכול בפרדסים בשבת. ולשפוך יין או להשתין על גבי עשבים בשבת, הרא"ם אוסר וספר התרומה מתיר. גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. דלת גוררת פותח ונועל בו בשבת.
האי מאן דמשחק מלח בשבת חייב משום טוחן. ויש טחינה בפירות. וצריך אדם ליזהר שלא יפרר אותם פירורים דקים. ולפרר הלחם מותר. מותר ליקח תבן וקש וכל דבר הראוי למאכל בהמה ולשברו לשנים לחצות בו שיניו. הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה. אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנימוח מאיליו ואינו חושש. ומים שקרשו בכלי ונעשו ברד, ותחת הברד יש מים, וכן הנהר שקרש, מותר לשבר הברד בשבת כדי להוציא מים. היכא שכתש שומין או שאלאט או חרוסת ולא נתן בהם יין מבעוד יום בערב שבת, נותן בהם בשבת יין וחומץ ומערב באצבעו. אבל בספר היראים אוסר אא"כ נתן בתוכו מים מבעוד יום. נותנין מים ע"ג המורסן ומוריד בו התרווד שתי וערב. ואם לא נתערב מנערו מכלי אל כלי עד שיתערב ונותן לפני התרנגולין או לפני השוורים. אבל אינו ממרס בידו, כדי שלא יראה כלש. ומותר לערב המורסן על דרך זה בכלי אחד אפילו כור ואפילו כוריים, ומחלק אותו בכלים הרבה ונותן לפני כל בהמה ובהמה. הנותן פשתן או זרע שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש.
צריכין עבדי אלהינו ליזהר אם שותין משקין צבועין בשבת כגון יין אדום או מי תותים, או אוכלין אוכלים צבועים כגון תותים או פרי שקורין צרישש בלעז [קארשן] והם שחורים, שלא יצבעו בהם מפותיהם וסדיניהם ולבושיהם. וכן אדם שחתך אצבעו ודם שותת יזהר שלא יתן עליו שום דבר. מפני שצובע פיו וידיו אין בו חשש. והטווה. והמיסך. והעושה שני בתי נירין. האורג שני חוטין והפוצע שני חוטין.
דרך התופרים לתפור מעט סמוך לבית הצואר קודם שיתפרו כל הבגד כולו, כדי להתישב התפירה בטוב, ואינו עשוי להתקיים. הילכך מותר לקורעו בשבת. וכן זוג של מנעלים שתפרו הרצענין נמי מותר לקורעו. שומטין מנעל מעל גבי האימוס בשבת אע"פ שאינו רפוי. חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. באו כליו מבית האומן לובשן, ואם יתקרע יתקרע. נתכסו בגדיו בקוצים הרי זה מנשרן במקום צנעה, ובלבד שלא יקרע. הצד צבי. השוחטו והמפשיטו. כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו שום חידוש שצריך לשאל, אסור לו לרשום בציפורן על הגיליון לזכר שלא ישכח. מידי דהוה אמסרט בשרו במכתב או בסיקרא דאסיר לכולי עלמא. ורבי יוסי נמי דנימוקו עמו אסר רושם בעלמא. מותר לתחוב הצנון במלח בשבת ולהניחו, ולשעה קטנה, ובלבד שלא ישהה. מי שפירשה לו רטיה בשבת, כשמחזירה יזהר שלא ימרח. אסור להחליק צרור בשבת כדי לקנח בו, דחייב משום ממחק. מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם אע"פ שהם קשים ויבשים. צריך אדם ליזהר שלא יכתוב בשבת במשקין על גבי השולחן, וגם שלא יסרוט באצבעו כמו אותיות בעפר נגוב. והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. הבונה. כל כלי העשוי להתפרק ואינו עשוי לתקוע בכח, כמו מיטה של טרסיים ומיטה גלילתא, נוטלים ומחזירים בשבת לכתחילה. אבל היכא שהוא עשוי לתקוע בכוח נוטלין אבל לא מחזירין. וביום טוב אפילו להחזיר שרי דבר שהוא צרכי רבים ושייך בהו שמחת יום טוב. הילכך האי סכין שנפל פרזלא חוץ לקתא אסור לאהדורה. ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל. ואם היה רפוי מותר.
האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה. פירוש ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשרים, כשניתק בה החוט, וקושרה. וכן קשין וכן קיסמין דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנו לאחר אריגה, גמר מלאכה הוא וחייב אם מקפיד שלא ללובשם עד שיסיר אותם אקופי. וכי לא קפיד מותר ליטלם לכתחילה. וכן אם הבגד מלוכלך בנוצות מותר להסירם לכתחילה. קוצים שלא נארגו בבגד אלא שניסתכסכו בו אחר כן, הרי זה מכשרן במקום צניעא, ובלבד שלא יקרע. ומי שנתכסה בגדו בעפר והבגד שחור וחדש אם יש דרכו להקפיד בכך תדיר שלא לצאת בו יזהר שלא ינער אותו. ואם אין דרכו להקפיד בכך הרי זה מנערו לכתחילה.
<h2>דף עג:</h2>
הקוצר. צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. והתולש ממנו בשבת חייב חטאת.
המעמר אם נתפזר לאדם מלח בשבת או ביצים המותרים בטילטול או כל כה"ג, אסור לקבץ יחד משום דהוי מעמר.
<h2>דף עד.</h2>
אוכל מתוך אוכל וכן אוכל מתוך פסולת שרי לברור ביד ולהניח כדי לאכול לאלתר על השולחן. רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. יזהר אדם בשבת וביום טוב שלא ישפה מכלי אל כלי להשאיר הפסולת הנשארת בשולי הכלי. אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא פסולת ניכר, או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ. היתר גמור ליתן שמרים לתוך השק מערב שבת כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת.
<h2>דף עד:</h2>
השוחט את העוף ביום טוב אסור לו לתלוש בית השחיטה, דתלישתו היינו גיזתו. בסוף הלכות שחיטה. צפורן וציצין שפירשו רובן כלפי מעלה, דהיינו שהתחילו לפרוש מצד הצפורן, ומצערין ליה טפי, מותר לתולשן ביד. מי שיש לו ניצוצות מי רגלים על מכנסיו, יטול ידיו ויקנח במקום הניצוצות, ושוב יטול ויקנח בכותל.
<h2>דף צד:</h2>
אשה שנזדמנה לה טבילה של מצוה בשבת וביום טוב, אינה יכולה לסתור שערה. ולא תטבול כלל אם גדלה אותם ברצועות שאינם ארוגות. והיכא שגדלה שערותיה בלא רצועות אי נמי שגדלה אותם ברצועות ארוגות או במה שקורין בלשון אשכנז הארשנור אינה סותרת, אלא טובלת כך בלא סתירה. צריכה אשה להזהר אם טחה פניה בבצק שלא תעבירנו מעל פניה בשבת, וגם שלא תתקן שערותיה אפילו בידיה, ולא תחלקם לעשות פוטיץ, וגם שלא תעביר שרק על פניה.
<h2>דף צה.</h2>
המכבד. אסור לנשים לשחוק בביצים ותפוחים וכיוצא בהם לגלגלם במקום מדרון בשבת וביום טוב. ואסור לכבד הבית, ומותר לרבץ.
<h2>דף ק:</h2>
היושב בספינה בשבת אסור לו למלאות מים מן הנהר לתוך הספינה, ולרקוק ולהשתין מן הספינה לנהר. אלא אם כן חקק בדופני הספינה ותחב בה שני עצים רחוק זה מזה ארבעה טפחים ורחבים ארבעה טפחים, אז מותר לו לשאוב דרך אותו חלל של ארבעה טפחים. ומותר לו נמי לרקוק ולהשתין דרך שם אע"פ שאין המחיצה מגעת עד המים, או אם ירצה ישתין וישפוך על דופני הספינה מבחוץ והם מקלחין לתוך הנהר. בתי כסאות שהם על המים אסור להסך רגליו מהם לתוך המים אא"כ עשו מחיצת י' סביב הנקב למטה מן הנקב לשם מים. ועל כתלים של בית הכסא אין לסמוך. ואם נתמעטו המים צריך לנעוץ קנים במקום נפילת הצואה מסביב.
<h2>דף קא.</h2>
דין ב' ספינות קטנות הנקראים ביצייתא דמישן. שתי ספינות של אדם אחד קשורות זו בזו בדבר שיכול להעמיד [אותן], ואפילו בחוט הסרבל מטלטלין מזו לזו. ואם אינן קשורות, אפילו נוגעות זו בזו, אין מטלטלין מזו לזו. ואפילו הקשורות זו בזו אסור לטלטל מביצית שביניהם לתוך הספינות, הואיל והביצית אינה קשורה. ואם הם של שני בני אדם צריך שיהיו קשורות ועירוב. נפסקו בשבת נאסרו. חזרו ונקשרו בשוגג או באונס חזרו להיתירן הראשון, ולא במזיד, דמחיצה הנעשית במזיד בשבת אסור לטלטל בה והזורק לתוכה חייב.
<h2>דף קז.</h2>
המפיס מורסא בשבת כדי להוציא ממנה ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותיסתם מיד, פטור ומותר.
<h2>דף קיא:</h2>
קושרת אשה מפתח חלוקה, כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן, וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין. וכן קושרת חוטי סבכה אע"ג דלא דחקתו אלא קושרתה בריוח. וכן קושרת אזור רחב בחוטין התלויין בראשו לקושרו בהן. מותר להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו. ואם לא היו בתוכו מעולם, אפילו ביום טוב אסור ליתנם לתוכו ואסור להחזיר רצועות המקטורן ושורקוט וכובעים וכל כיוצא בהם. ורצועות מנעלים וסנדלים שנשמטו נוטל ומחזיר. והמותח צדדין בשבת חייב משום תופר. כל קשר שמתיר בכל יום מותר לכתחילה, ואפילו מהדקו שפיר. אבל אם מניחו ד' או ה' ימים ומתירו פטור אבל אסור. ועניבה מותרת לכתחילה. ואם כן רצועות מנעל וסנדל ומקטורן וכובעים שנשמטו, כולן מותרין להחזירם בשבת וליענבינהו מיענב. וכן יישר.
<h2>דף קיב:</h2>
קושרת נודות יין ושמן אע"ג דאית ליה תרי אוני. קושרין קדירה של בשר אע"ג דאית לה שלאבא. קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא אע"ג דאית ליה תרי איסרי. חבל שבאבוס קושרו בפרה. ושבפרה קושרו באבוס. ובחבל הגרדי מותר. ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשרנו בפרה ובאבוס.
<h2>דף קיג.</h2>
אין מקפלין כלים בשבת אא"כ הם חדשים ולבנים ואין לו להחליף. ודוקא באדם אחד ולחזור וללובשן בו ביום.
<h2>דף קיז:</h2>
חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות. והגאונים כתבו שבסעודה שלישית מברך תחילה המוציא. וכשאינו רעב אינו חייב בסעודה שלישית. ורבינו תם אומר דמי שרוצה להחמיר על עצמו כשאינו רעב ישלים סעודה שלישית במיני תרגימא. ואין לחלק סעודת שחרית.
<h2>דף קיח:</h2>
שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול, ואחר אכילה ישינים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים. נראה בעיני עיקר והלכה למעשה שלא יאכל אדם בשבת סעודה שלישית עד שיתפלל מנחה ביחיד. מיהו היכא שהתפללו כל הציבור מנחה בבית הכנסת יש לחוש לדברי ר"ת זצ"ל שלא לאכול. והנוהג לאכול נראה בעיני דלא הפסיד. מדוחק התירו שאלת שלום בשבת, לפי שצריך לשבות ממאמר ורשב"י כד הוה חמי לאימיה דהות משתעייא סגי אמר אימא שבת היא ושתקה. ואסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ומותר לומר רעינו פרנסינו וכן אלהי נצור וכו' הרחמן הוא יצילינו מדקדוקי העניות וכיוצא בו. ובמנחה אומר סדר קדושה ואני תפלתי לך י"י עת רצון. בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן. ואין מפטירין בנביא. אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת. וידבר עולה מן המנין אבל מוסיפין עליהם. ואיזה מהם שירצה יקרא ארבעה. ואם קרא פחות מעשרה יחזור ויקרא עד שישלים לעשרה. ואם קרא ודילג פסוק ולא קראו, אם קרא עשרה ואין פסוק המדולג ביניהם אינו חוזר. ואם בתוך עשרה הוא, יחזור ויקרא עשרה כראוי על שיטתם. ואינו אומר קדיש אחר קריאת התורה שבמנחה. ומתפללים אתה אחד ואומר צדקתך.
<h2>דף קיט.</h2>
חייבים ישראל ללבוש בגדים נאים לכבוד שבת וימים טובים וחולו של מועד. לעולם ישכים אדם בערב שבת לטרוח ולזמן הוצאת שבת בעצמו. כל מה שאדם אוכל [ותאב] לו, יש לו לחפש אחריו ולקנותו לצורך שבת. וצריך אדם להסדיר שולחנו ערב שבת אע"פ שאינו צריך לו כי אם לכזית. וצריך אדם להזהיר את בני ביתו שיתעסקו בצורכי שבת, בנחת בלשון רכה.
עשירים שבארץ ישראל זוכין במעשרות, ושבבבל זוכין במה שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות זוכין במה שמכבדין את השבת. לי"י הארץ ומלואה קודם ברכה דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה.
<h2>דף קיט:</h2>
ציוה ר' את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. [גליון] ולכך נהגו להשלים קודם בית הכנסת. המזמורים של שבת אי לא אמרן לא מהדרינן ליה. ולאל אשר שבת, אי לא אמר מהדרינן ליה. אסור להתענות בשבת עד שעה שישית. בשבת א"צ להסמיך גאולה לתפלה.
<h2>דף קכ:</h2>
נר של שעוה ושל חלב הדולקים ונר של שמן שכבה שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת. בד"א בשכח, אבל במניח אפילו בלא טילטול אסור. ואם צריך לטבלא למקום שהנר מונח מותר לטלטל הטבלא ולנער בעוד הנר עליה, ובשכח דוקא. נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו. אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ואע"פ שאין שם אלא רוח מצויה.
<h2>דף קכא.</h2>
אפילו ספק סכנה, גדולי ישראל מכבין את הדליקה, ואפילו אפשר לכבות על ידי גוים. ושבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך. אופין לו ומבשלין לו ושוחטין לו ומדליקין לו את הנר ומכבין את הנר מלפניו ומחמין לו חמין. ואפילו איכא גוים וקטנים בפנינו אין אומרים להם לעשות אלא גדולי ישראל [יעשו]. שירי פתילה שהוכבה בחול ושירי מדורה שכבו ביום ראשון של ר"ה מותר להדליקן ביום שני. וכן אם כבו ביום טוב שלפני השבת מותר להדליקן לצורך השבת. ובספר התרומה אוסר.
נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, דאמירה לגוי שבות אפילו באיסור דרבנן. וכן רמיזה לגוי שבות. ואסור לומר לגוי בערב שבת לעשות אש ולהדליק נר בשבת. אבל אחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו "למה לא הדלקת נר ועשית אש בשבת שעברה". וכשידליק הנר או יעשה אש לצורכו אסור ליהנות ממנו. ואמירה לגוי שבות אפילו במקום מצוה באיסורא דאורייתא. אבל באיסור דרבנן מותר לומר לגוי במקום מצוה. ותחומי י"ב מילין כמחנה ישראל הוו דאורייתא. ויש ה"ג דמשמע בהו דאפילו איסורא דאורייתא שרי ע"י גוי לצורך המילה. ואפילו לפי דבריהם משום מצוה אחרת שאינה דוחה את השבת אפילו באיסור דרבנן אינו אומר לגוי ועושה, ר"י זצ"ל. ולצורך המילה, דמצוה היא, שרי להרבות ע"י גוי. אבל לצורך דבר אחר אפילו ע"י גוי אסור להרבות. ועל ידי ישראל אסור להרבות אפילו לצורך מילה.
עבד ואמה של ישראל והם גוים עובדי עבודה זרה, אין אדוניהם ישראלים מצווים על שביתתם בעושים לצורך עצמם. קטן שבא לכבות ויודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו, מוחין בידו. אבל קטן העושה לדעת עצמו אין אנו חייבים למחות בידו. ונכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אפילו יודע שעושה נחת רוח לישראל, מפני שלריוח עצמו מכוין. בדליקה וכל כיוצא בה התירו לומר כל המציל והמכבה אינו מפסיד.
<h2>דף קכב:</h2>
מטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ושל שקאין לפתוח בה את הדלת למי שאבד מפתחו, ומחט שניטל חרירה או עוקצה אסור לטלטלה. וגולמי מחטין שייחדה לכך כדי ליטול בה את הקוץ, ההיא שריא בטילטול.
<h2>דף קכג:</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה. ואוכלא דקצרי כיתד של מחרישה. סכין של רצענין וסכין של המקולין שהקצבים מקצבין בו בשר וסכין המיוחד לשחיטה וגרזן דהמעצד של חרש. כל אלו אסור לטלטלם בשבת.
<h2>דף קכד.</h2>
כלי שמלאכתו להיתר שרי לטלטל אפילו מחמה לצל. ושלא יגנב אסור. וליכא מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין. ומוקצה למצותו. וחצוצרת שאינה ראויה לגמע אפילו לצורך מקומה לא מטלטלינן. ובמוקצה מחמת חסרון כיס רבי שמעון מודה.
אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אא"כ צריך למקומו. אבל מחמה לצל ושלא יגנב ניטל. ומותר להעמיד אפילו כלי ריקן לפני הבהמה ליתן בו מים. וכן המספוא מאכל בהמה שרי לטלטל.
<h2>דף קכד:</h2>
כל הכלים הניטלים בשבת, שבריהם ניטלים, ואפילו נשברו בשבת. ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכה, שברי עריבה לכסות בהם פי החבית, [שברי] [זכוכית] לכסות בהם פי הפך. הני לבני דאישתיור מבניני שרי לטלטולינהו. שרגינהו, פירוש סדרן זו על זו, ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר ואסור לטלטלם. טילטול מן הצד שמיה טילטול. ודוקא שצריך לדבר המיטלטל, ובכוונה לטלטלו, ועיקר טילטולו לאותו דבר האסור בטילטול. אבל שכח האסור בטילטול על גבי דבר המותר בטילטול, כגון אבן על פי חבית ומעות על גבי כר וכיוצא בו, ולמחר הוצרך לדבר המותר בטילטול, מטלטל האיסור מן הצד, דהיינו שמטה את החבית והאבן נופל, או מנער את הכר והמעות נופלות. אבל אם הניח את האיסור על גבי ההיתר להיות מונח שם כל היום אפילו בשבת, אז אפילו מן הצד אסור לטלטלו. ואם ראובן הניח אבן על פי חבית של שמעון, אפילו אם הניחה להיות שם כל השבת, יכול ראובן לנערה, דלאו כל כמיניה דאיניש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו.
<h2>דף קכה:</h2>
פקק החלון, דהיינו דף שפוקקין בו, שמוכן ומזומן לכך לפקוק בו, אע"פ שאינו קשור אלא שומטו והניחו בקרן זוית, אפילו הכי פוקקין בשבת ויום טוב. וכן נגר דהיינו יתד שתוקעין בחור שבמפתן ונועלין בו דלת, וכן בריח שסוגרין בו הדלת, כל כי האי גונא, רק שהם מוכנים ומזומנים לכך, נועלים וסוגרים בהם בשבת, אע"פ שאינם קשורים אלא שומטם ומניחם בקרן זוית. כל היכא שהוא בגג, לא שנא אם מתכוין משום בנין לא שנא משום צניעות או מפני חמה או מפני גשמים, בכל ענין שיהיה, רק שהוא עושה אהל למעלה דומיא דגג, הרי יש כאן משום אהל, ואסור לעשות אפילו אהל עראי. אבל אם היתה טלית או מחצלת פרוסה ע"ג עמודים או כתלים, ונשאר ממנה גג מתוח טפח מערב שבת, הרי זה מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול. אבל אם בא לעשות מחיצה בשבת לצניעות בעלמא או מפני החמה או מפני הגשמים הרי זה עושה כל המחיצה בשבת, וכל שכן ביום טוב, ובלבד מחיצת ארעי.
<h2>דף קכו:</h2>
אין מפנין מאוצר שיש בו חמש עשרה סאין ולא התחיל ממנו בערב שבת אלא ארבע קופות של שלש שלש סאין אם יש באוצר חמש קופות. ואם יש באוצר הרבה מפנין ממנו חמש סאין. ולא יגמור את האוצר. אבל אם אין באוצר חמש עשרה סאין מתחיל בו אפילו לא נסתפק ממנו בערב שבת. ודוקא לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות אין מפנין. ומעשה שהביאו יין ממרחק בערב שבת, ולא הספיקו להורידו מהעגלה עד שקדש היום, והיו הרבה סוסים בעגלה, והיה אומר להם העגלון "או הורידו היין או תצטרכו לשלם לי כל הוצאת הסוסים". אעפ"כ לא התיר רבינו אב"י העזרי זצ"ל לא להוריד ולא לומר לגוי להוריד. ולא יפנה בכלים קטנים אלא כשיעור קופה בפעם אחת. דלמעוטי בהילוכא עדיף אע"ג דמפייש במשוי. ואשה שנהגה למלאות בחצבא זוטא א"צ לשנות ולמלויי בחצבא רבה אע"ג דמפשא בהילוכה, כיון שהורגלה כך כבר. ארבע וחמש קופות שהתרנו ולא יותר, היינו דוקא דליכא אורחין טובא. אבל אי איכא, הכל לפי האורחין. וכל גברא וגברא מפנה לנפשיה, ולא יפנה אחד לכולם. אפשר להיות דהלכה כשמואל דמפנין אפילו טובא, וארבע וחמש כדאמרי אינשי. ומתחיל באוצר לכתחילה בשבת.
<h2>דף קכח.</h2>
בשר חי מליח ואפילו תפל מותר לטלטלו. וצ"ע דרבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטל, והלכה כותיה, דבתרא הוא. דג מליח מותר לטלטלו. דג תפל אסור לטלטלו. ומטלטלין את העצמות בשבת מפני שהן מאכל לכלבים. יתד של עץ העשוי לתלות בו בשר, ופעמים שתולין בו זולתו, שרי לטילטוליה. וכן יתד שדגים המלוחים תלויין עליו. אבל העץ שתולין בו דגים, כיון שהדגים ריחם רע וקשה, אין תולין בו דבר אחר, ומסיחים דעתם ממנו, ומוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור. לא אמרו ככר או תינוק אלא משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה. חלוק של פשתן שנתכבס והרי הוא קשה, מותר לשפשפו בין שתי ידיו כדי שיתרכך. מקבץ מקצת הבגד בתוך ידו ומוליך ומביא ידיו עד שיעשה הבגד ההוא כמין קמטים. ואם הוא מתכוין כדי שיצהיר ליבונו אסור, דכל אולודי חיוורא בשבתא אסור. טיט שעל גבי בגדו מכסכסו בפנים. כששוטחין את הכתונת לנגבה תוחבין קנה מבית יד לבית יד. וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה, ולא הקנה ממנה, דלא חזי לטילטולי, דלהסקה קאי. כלי אורגים דלא יקירי וחזו לתשמיש אחר ואינו מיוחד למלאכת איסור לאריגה שרי בטילטול. אבל כובד העליון וכובד התחתון אסירי, לפי שאין ניטלין אף בחול מפני כובדן, הילכך כל מלאכתן לכך.
<h2>דף קכח:</h2>
מיילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת. שאפילו היא סומא מדליקין לה את הנר. ואם היתה צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה. וכמה דאפשר לה לשנויי שלא תוציא כדרך המוציא, משנה. ומותר לשחוט לה. ואין עושין דברים הללו אלא בגדולי ישראל. והזריז ה"ז משובח. והנשאל ה"ז מגונה, שלא דרשה תחילה ברבים. והשואל ה"ז שופך דמים. ואפילו ביום שני או שלישי ללידתה שוחטין לה, אם יש צורך, קודם שיאכילוה איסור. ואכילת איסור חמורה. וראוי למסור עצמו עליה.
<h2>דף קכט.</h2>
משעה שהדם שותת ויורד ותשב על המשבר עד כל ג"י ללידתה הוי הקבר פתוח. ואפילו אמרה "איני צריכה" מחללין עליה את השבת. וכגון שחברותיה אומרות שהיא צריכה. משלשה ועד שבעה, אמרה "צריכה אני" מחללין עליה את השבת. ואפילו איכא גוים או קטנים לפנינו אין אומרים להם לעשות, אלא גדולי ישראל עושין, כדפירשתי לעיל. ומיהו כל מה שהישראל יכול לעשות ע"י שנוי ובלא דחוי ישנה. עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז. וחותכין את הטבור בשבת. ומרחיצין את הוולד בשבת. ומלפפין את הוולד בשבת, כעין שעושין בחגורות ובפסיקאות. מעשה באשה אחת שילדה שבעה ימים לפני הפסח, והתיר רבינו גרשם להחם חמין לרחיצת גופה של יולדת בליל ראשון של פסח, כי אמרה "צריכה אני". ורבי אליעזר אסר דאין ברחיצה פקוח נפש. מעשה ביולדת שחל שמיני שלה בצום גדליה, והתיר לה רבינו תם זצ"ל לאכול. ואומרים סליחות ווידוי כדרכו וא"א תחנון.
<h2>דף קלב.</h2>
וביום השמיני, אפילו בשבת. אין האם מצווה למול את בנה אלא אביו מצווה למולו. והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה. והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה. לא שנא מילה בזמנה לא שנא מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום. וכל היום כשר למילה, אלא שהזריזים מקדימין למצוות ומלין בשחרית. ובט"ב אין מלין אלא במנחה גדולה דהיינו אחר חצי היום. וביום הכיפורים מלין בין תפלת שחרית לתפלת מוסף. ובר"ה אחר שמפטירין בנביא מקמי דליתקעו בשופר.
<h2>דף קלג.</h2>
שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, מביאו בשבת דרך גגות חצירות וקרפיפות. ואם שבת האיזמל בבית, לא יביאנו, רב אלפס. ור"ח זצ"ל אוסר. כל זמן שלא סילק ידיו מן המילה, חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. סילק ידיו חוזר דווקא על ציצין המעכבין. המול ימול, מכאן לב' מילות. מהלקטין את המילה. נותנין עליה איספלנית וכמון. ואם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו בשבת. ואם לא טרף יין ושמן [מע"ש] טורפן בשבת. אבל לא בחוזק.
<h2>דף קלד.</h2>
ואין עושין לה חלוק בתחילה. פירוש, כעין כיס (קטן) היו עושין, ומלבישין את ראש הגיד עד העטרה. וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד. אבל כורך עליה סמרטוט.
<h2>דף קלד:</h2>
מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה. וגם בשלישי שחל להיות בשבת. בין בחמין שהוחמו בשבת בין שהוחמו מערב שבת, בין הרחצת כל גופו בין הרחצת המילה. ומזלפין עליו בין ביד בין בכלי.
<h2>דף קלה.</h2>
קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול. ואם חל שמיני שלו בשבת אין מחללין עליו את השבת.
הוולד שהוציא רוב ראשו, דהיינו פדחתו חוץ לפרוזדור, אפילו החזירו הוי כילוד. ומההיא שעתא מנינן לו שמונה ימים. ואם הוציא ראשו [ביום ראשון והחזירו ונולד ביום ראשון] הבא, דהיינו יום שמיני להוצאת הראש, מהלינן ליה בו ביום ואפילו בשבת. מלין על פי עד אחד. רבי מל על פי נשים. אשה שאינה מקשה ללדת ושמעה קול ולד שבבטנה שצועק ומשמשה בבטנה, והיה ראש הולד מונח בשופי כשאר ימים, ולמחרת נולד, מונין מיום לידתו. ואפילו אם היתה מקשה ואמרה "ברי לי שבשעת צעקה לא הוציא ראשו חוץ לפרוסדור" נאמנת. בן שבעה מחללין עליו את השבת. בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. ספק אין מחללין עליו את השבת. ואתיא בגימגום.
כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. שפחה טמאה לידה ובנה נימול לשמונה, וכן גיורת ומשוחררת. אבל גויה שילדה ולמחרת נתגיירה אינה טמאה לידה ובנה נימול לשמונה. אך אין מחללין עליו את השבת. וכן יוצא דופן.
<h2>דף קלו.</h2>
אפילו בחול אינו מנהג תורה להסיר ערלת נפלים.
<h2>דף קלז.</h2>
קטן נימול לשמונה. נולד בין השמשות נימול לתשעה. בע"ש בין השמשות נימול לעשרה. יום טוב אחר השבת נימול לי"א. שני י"ט של ר"ה נימול לי"ב. ותשובת ר"י זצ"ל, על בן הנולד סמוך לחשיכה, אך היה נראה יום, אבל היו נראים כוכבים קטנים מאד.
וקטן שחלצתו חמה או אפילו לא היה חום, רק שהיה חולה בכל גופו, נותנים לו שבעה ימים מעת לעת משעה שנתרפא או שחלצתו חמה. אבל היכא שאינו חולה בכל גופו אלא באבר אחד, כגון בידו או ברגלו, ממתינים לו עד שיתרפא ומלין אותו מיד. כל תינוק האדום מאד או שירוק אין מלין אותו עד שיהא בשרו כבשר כל התינוקות.
אלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. ולא בעינן רוב הקיפה. וסריס גוי דמיגייר א"צ להטיף ממנו דם ברית, הואיל ואין לו גובהה של עטרה. קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אינו צריך לימול. ואם נראה ואינו נראה צריך למול. מל ולא פרע כאילו לא מל. וכשם שציצין מעכבין המילה כך ציצין מעכבין את הפריעה. ומשוך, אפילו נראה מהול כשמתקשה, צריך למול מדרבנן.
<h2>דף קלז:</h2>
וצריך לחפש אחר יהודים טובים להיות בעל ברית ומוהל. אבל נעשה בעל ברית. והיכא דשהאב יודע למול אסור לו להניח [אחר שימול לפניו] וגם אין אחר רשאי למול בלא רשותו. ומברך למול ושהחיינו. וצריך עיון אם צריך לברך להכניסו. וכשאחר מל מברך על המילה. ואבי הבן מברך להכניסו לאחר המילה. והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ברכת אשר קדש ידיד וכו'. ונהגו לטפטף מן היין שבכוס בפי התינוק. וגם משקין את האם מן הכוס. וכשמלין בט"ב וביוה"כ מטעימין לתינוק מכוס של ברכה. ותיקנו רבותינו לכסות דם של מילה והערלה בעפר. כשאחר (מברך) [מל] אין האב מברך שהחיינו אפילו על בנו בכור. ובפדיון הבן מברך שהחיינו. סעודת ברית מילה היא סעודת מצוה. ונהגו לקבץ מנין כשמלים.
<h2>דף קלח.</h2>
הפורס מפה על השולחן בשבת, צריך ליזהר שלא תצא המפה למטה מן השולחן טפח. ולפירוש רש"י זצ"ל שרי. מותר לצאת בכל מיני כובעים על ידי רצועה הקשורה תחת צוארו, ואלמוצא בלעז [מיץ בל"א] מותר ליתן בראשו אפילו בלא רצועה. צריך אדם ליזהר, כשמכסין גיגית עם היין או עם שום משקה אחר, שלא יכסה כל הכלי. אבל עד חציו או יותר שרי. תיבה שיש עליה תורת כלי, דהיינו שהיא קטנה ואינה מחזקת סאה בלח, וסגרו בה האוכלים, ונאבד המפתח, מותר לשברה בסייף או בסכין להוציא האוכלים לחוץ. וכן שובר אדם חבית של עץ שאינה מחזקת ארבעים סאה בלח לאכול הימנה גרוגרות או לשתות הימנה יין. ובלבד שלא יתכוין לנוקבה יפה לעשות כלי בפה נאה. [גיליון] חיבורים אחרים אוסרים וצ"ע.
<h2>דף קלט:</h2>
מסננין את היין בסודרין, ולא המים, אפילו בבגד העשוי לסנן בו תדיר. ובבגד מלוכלך שרייתו זהו כיבוסו. הילכך מותר לקנח ידיו במפה בשבת.
<h2>דף קמג.</h2>
מגביהין מעל גבי השולחן עצמות דקות שיש בהן מוח וקליפי אגסים ותפוחים. אבל עצמות קשים ואגוזים אין מגביהין, אלא מסלק את הטבלא כולה ומנערה. כל (כלי) דבר שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר שרי בטילטול. וכגון שההיתר שבכלי חשוב, שאינו מתבטל לגבי האיסור.
<h2>דף קמג:</h2>
סוחט אדם אשכול של ענבים בשבת. לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה. בתחלת ביצה כתב לאיסור בשם ר"ח זצ"ל. חולב אדם עז לתוך הקדירה ביום טוב אבל לא לתוך הקערה. גונח יונק חלב בשבת. אשה שמתקשה לה החלב שבשדיה ומצטערת, ה"ז מקילה ע"ג הקרקע ושרי היתר גמור. כבשים ושלקות סוחט בין לגופן בין למימיהן לתוך הקדירה. אבל לתוך הקערה לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. הנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזיר לפיו ומוצץ המשקה חוששני לו מחטאת לשטת ה"ר אליעזר ממיץ, ולפרש"י שרי. ברזא הכרוכה סביב בנעורת, והנעורת בלוע בו יין לקמן כתב דמיתסר אם יש לו כיוצא בזה. אם אין לו יין כיוצא בזה מותר למשוך הימנה יין בשבת, ובלבד שלא יהנה כלל מן המשקה הנסחט מן הנעורת. זיתים וענבים אפילו הכניסן לאוכלן, משקה היוצא מהן אסור. ותותים ורימונים, אם הכניסן למשקין, היוצא מהן אסור. ואם הכניסן לאוכל, היוצא מהן מותר. ושאר פירות, אפילו תפוחים ואגסים מותר לסוחטם לכתחילה. וגיגית מליאה ענבים דרוכים, ובשבת היין זב מהענבים, שרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת.
<h2>דף קמו.</h2>
אסור למיבזר חבית במקדח או ברומח. נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין, ובלבד שיקבנה למעלה, אבל מצדה אסור. אין נוקבין נקב חדש בשבת וגם אין מוסיפין. וכן אסור לסתום כל נקב בשבת אפילו בקיסם או בצרור. אבל אם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר. ומותר להערים בדבר זה. אין חותכין שפופרת של קנה בשבת. היתה תחובה אע"פ שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב בשבת כדי להוציא ממנה יין. ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית כדי שיקלח את היין.
<h2>דף קנ:</h2>
במוצאי שבת אומר החזן והוא רחום וכו' י"י הושיעה וגו' ומושך ברכו בכל כחו. צריך חזן בית הכנסת ליזהר במוצאי שבת שלא להדליק את הנרות עד שיתפלל ערבית ויבדיל בתפלה או בלא תפלה יאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול וידליק. ושאר כל אדם צריך ליזהר שלא לעשות מלאכה עד אחר סדר קדושה.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי. ואם אין נכרי עמו אלא חרש שוטה וקטן, נותנו לשוטה, אין שם שוטה נותנו לחרש או לקטן. אין עמו אחד מכל אלו מניחו על חמורו. הגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלים בשבת. ושאינם ניטלים בשבת, מתיר את החבלים, והשקים נופלים. אין לו חמור מוליכו פחות פחות מארבע אמות עד מקום הראוי לשמירה. ובמציאה דאתאי לידיה בעיא היא ולא איפשיט.
